יום האישה הבינלאומי, שנקרא במקור "יום הפועלות הבינלאומי", מצוין בכל שנה ב-8 במארס. מוקד החגיגות נע בין ציון כללי של כבוד ואהבה כלפי נשים לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים.
האירוע, שהחל כאירוע פוליטי סוציאליסטי, השתלב בתרבות של מדינות רבות, בעיקר במזרח אירופה, משום שנקבע על ידי ברית המועצות כחג קומוניסטי. באזורים רבים האירוע איבד את הגוון הפוליטי שלו והפך לאירוע שבו גברים מביעים את אהבתם לנשים באופן הדומה במקצת לשילוב בין יום האם לבין יום האהבה. באזורים אחרים לעומת זאת, הגוון הפוליטי שנקבע על ידי האו"ם הוא הנותן את הטון, ומאבקי נשים ברחבי העולם נסקרים ונבחנים במטרה להעלות מודעות פוליטית וחברתית לזכויותיהן.
באופן אישי, אני מוצאת שיום האישה, לעיתים במקום להאדיר את הישגי הנשים, מנציח את הפערים העצומים שעדיין קיימים בינינו לבין הגברים – פערי משכורת, קידום תפיסות עולם ופערים בערך העצמי ובתחושת המסוגלות שלנו, ואני תמיד מבקשת לבחון אותי בזכות כישוריי וללא תיקון האבחנה בשל היותי אישה.
רוצים להישאר מעודכנים?
במשך שנים רבות הייתי צריכה להילחם בדעות קדומות וסטיגמות מטלטלות בכל תקופה בחיי. באוניברסיטה, למשל, שנים התקדמתי בשל כישוריי והחוזקות שכל כך למדתי להעריך שקיימות אצלי, אבל זכיתי לביקורת שיפוטית על אופן הלבוש וצורת החיים שלי, ותמיד מאחורי גבי הניחו שהקידום נעשה לא בזכות הכישורים, אלא בזכות המראה או הקרבה שלי לגברים בתפקידי מפתח באוניברסיטה. אישה מצליחה, שרחמנא ליצלן יכולה להיות גם אינטליגנטית וגם בעלת מראה נעים, זוכה להתייחסות מזלזלת שפעמים רבות מעצימה רק את השפעת המראה ולא את היכולות והתכונות הפנימיות המקדמות והמיוחדות שלה.
כמה עצוב הוא שבתקרת הזכוכית של האקדמיה ובכלל נמצאות מעט נשים, ואלו שנמצאות שם חוות כל יום רגשות אשם לא פשוטים שנובעים מהקונפליקט המשמעותי בחיינו – קריירה מול משפחה, וכל אחד מרשה לעצמו לבקר נשים או על היותן קרייריסטיות או על היותן נשות בית, כשההבנה צריכה להיות שאם אתה מאושר, כל הסביבה שלך מאושרת.
אני מעולם לא נתתי לרוחות הרעות סביבי לדכא את תחושת העוצמה וההעצמה שחוויתי. בגיל 25 הפכתי לאם יחידנית לילד מקסים (בן 30 היום) וכנגד כל החוקים המשכתי בצד האימהות בקריירה חובקת עולם כשאני מתרגשת מכל עשייה מקצועית ומגדלת את בני באהבה עצומה כמודל של עצמאות, חופש ואמון עצמי.
עד שהכרתי את בן זוגי הנוכחי בגיל 40, לא הרגשתי צורך בקשר זוגי, וכשאנשים כל הזמן לא הבינו כיצד איני מוצאת זוגיות, הבהרתי שחיי מלאי סיפוק ואושר גם ללא קשר זוגי ואם אבשיל לקשר כזה, אשמח שיהיה לידי גבר תומך מעצים ומקדם וזכיתי לאחד כזה. אישה (או גבר) שחיים בזוגיות כזו שיש בה כבוד הדדי, סובלנות לשונות, תמיכה ואמון יכולים להמריא קדימה ואני זכיתי בגבר שלא מאוים מהצלחותיי, גאה בי ומעולם לא ניסה לשנות – לא את אופן הלבוש שלי ולא את דעותיי, ואפשר לי לשמור על זהות נשית בוטחת ומלאת כוח שלא מבטלת את רצונותיה ומאווייה.
יש קושי אחד שאני נוהגת להבליט בהרצאותיי בכאב והוא שנשים המגיעות למעמד בכיר, למשרות נחשקות ושוברות את תקרת הזכוכית, נוטות פעמים רבות להתחיל לאמץ זהות גברית. ייתכן שזה בשל התרבות הארגונית הגברית בחלק מהארגונים או המחשבה שהן בסביבה גברית וחייבות להיות שוות בין שווים. בקשה אחת לי אליהן ואל כל הנשים בעולם: בפרוש יום האישה העצימו את הנשיות שלכן, חזקו את תפקידי המין הנשיים המכילים רגישות, אמפתיה, פרגון, ואמנות ביצירת יחסים בינאישיים והוכיחו שאנחנו שוות וקיימות ושהגענו למעמד הזה בזכות מלאה ולא בחסד ואנחנו ראויות לו.
בכל הרצאותיי אני נוהגת להדגיש שהערך העצמי ולא המגדרי מנהל את קבלת ההחלטות בחיינו – אם נדע כל יום כמה אנו שוות ונבנה ביטחון עצמי ודימוי עצמי יציב, מקצועי, כולם יעריכו אותנו. מי שמעריך את עצמו כולם מעריכים אותו ואז נזדקק פחות לסמלי מחאה ונוכל לייצב את מעמדנו באומץ, תעוזה וביטחון.
הכותבת היא מומחית בקבלת החלטות בתנאי אי ודאות, בתורת המשחקים ובתחומי הסטטיסטיקה והמתודולוגיה ומרצה באוניברסיטת חיפה
תגובות