למשחק מול קרית שמונה הגענו כשהמילה "משבר" נשמעת בכל בית קפה חיפאי שבו ישבתי השבוע (ואני חובב קפה מושבע). השיח בכל פינה היה שלא רק שאנחנו לא משחקים כדורגל יפה, אנחנו גם לא מביאים נקודות והפער מבאר שבע מתחיל להצטמצם.
אני לא זוכר אסיפה קשה כל כך של ברק בכר כמו זו שהיתה לפני המשחק נגד הקבוצה של קורצקי/ברקוביץ'/דראפיץ'. החניכים בבית הספר כפר גלים כמעט הזמינו משטרה לנוכח הצעקות של המאמן הרגוע בדרך כלל. אבל לבכר נמאס. נמאס לו שאין לב ונשמה, נמאס לו שאין לחימה, נמאס לו ששחקנים מרגישים בטוחים מדי במקום שלהם בהרכב. והכל יצא באסיפה.
המשחק התחיל באנחת רווחה ענקית כששמענו שבאר שבע סיימה בתיקו עם הפועל ירושלים ולא תחלוף על פנינו בטבלה. ואז התברר שהצעקות של בכר עשו את העבודה. ואולי גם הספסול של עומר אצילי וההבנה שאף אחד לא בטוח בהרכב. מהדקה הראשונה השחקנים היו מחויבים יותר והקבוצה היתה נחושה יותר. כדורגל גדול לא ראיתי, אבל גם נחישות היא מצרך שלא ראיתי הרבה זמן.
מקצועית, שיטת שלושת הבלמים לא מתאימה לדעתי. נראה כאילו תמיד יש בלם מיותר, בטח בבית ובטח נגד קבוצת תחתית שבקושי מאיימת על השער. העניין הוא שלבכר יש בעיה, טובה הפעם. יש לו שלושה בלמים מצוינים. עבדולאי סק, דילן בטובינסיקה ושון גולדברג הם הבלמים הכי טובים בליגה, וקשה מאוד להחליט על מי לוותר. אני בצער רב היית מוותר על גולדברג ונשאר עם דילן וסק, שהשילוב ביניהם הוא מצוין, והם גבוהים מאוד ומהווים סכנה בכל מצב נייח לטובתנו.
בשיטת שלושת הבלמים דולב חזיזה הולך לאיבוד על כל קו שמאל. כמגן וקשר הוא גם מבזבז את האוויר בריצה על הקו וגם מהווה חוליה חלשה בהגנה. חזיזה הוא שחקן הכנף הטוב ביותר בישראל וחייב לחזור לעמדה שלו, ומשם לספק שערים ובישולים.
רוצים להישאר מעודכנים?
לא אהבתי גם את ספסולו הממושך של פרנטזדי פיירו. נכון שיש מחלוקות על תפקודו, אבל לפחות בנקודת הזמן הזאת הוא החלוץ הטוב ביותר של מכבי, והוא חייב לשחק לצדו של דין דוד. גם כשהוא לא טוב – והוא לא טוב כבר תקופה ארוכה – הוא מפריע להגנות, לוקח את כל תשומת הלב של היריבים, ומאפשר לדוד להתבלט.
ובכל זאת, במשחק הזה היו שתי נקודות אור – דיא סבע ומחמוד ג'אבר. סבע נראה רעב מאוד (למרות שלא יזיק לו להוריד שניים או שלושה קילו), הוא מבקש את הכדור כל הזמן, הוא מהיר מאוד, ויש לו יציאה אדירה מהמקום. סבע הוא שחקן ורסטילי מאוד שיכול לשחק בכמה עמדות, והכי חשוב – הוא נראה כמו מישהו שגאה ללבוש את המדים הירוקים. הוא בדיוק השחקן שהיה חסר למכבי.
ג'אבר הוא הרכש הטוב ביותר שמכבי יכולה היתה לבקש אחרי העזיבה של נטע לביא. שחקן בית שרץ בלי הפסקה, חזק מאוד, אגרסיבי ונחוש, שמדביק אחריו קבוצה שלמה. מבחינתי זה ג'אבר ועוד עשרה.
עכשיו הפנים קדימה לאיצטדיון הי"א באשדוד, שהזיכרון האישי שלי משם הוא הפסד האליפות במחזור האחרון בעונת 2004-2003. אני ישבתי שם על הספסל, ומאז יש לי טראומה מהאיצטדיון הקטן. לרן בן שמעון ולחניכיו זה משחק ה(כמעט)הזדמנות האחרונה להשתחל לפלייאוף העליון, אבל אני אופטימי, בטח אחרי ההפסד של מכבי תל אביב בנתניה.
כי התחרות שנוצרה פתאום על מקום בהרכב פלוס החיזוק שקיבלנו יעשו את ההבדל.
אני
פירו מזמן ליציע
דיא סבא נראה כמו קציצה.