נדמה שכאשר אופיר פינקלשטיין מסמנת מטרה, היא משיגה אותה. בדרך כלל. גם כשיש מהמורות קטנות בדרך או מכשולים קצת יותר רציניים, היא לא מוותרת. כשצריך לעשות עיקוף, היא תמצא את הדרך.
לפינקלשטיין היתה ילדות רגילה בקרית חיים. חברות וחברים, כנפיים של קרמבו, תעודה מלאה במאיות וכיוון די ברור מה בא לה לעשות כשתהיה גדולה – אדריכלית. זהו אחד מהמקצועות שהיא בחרה להרחיב. השני היה ביולוגיה. כשהתגייסה לצה"ל לפני ארבע שנים, היא נתקלה במהמורה הראשונה. היא רצתה בכל מעודה להיות לוחמת, אך מגבלת משקל ופרופיל נמוך שלחו אותה לטירונות במשטרה הצבאית.
"חלמתי להיות לוחמת", היא מספרת, "ניסיתי לעלות במשקל ולא הצלחתי. אני רזה מטבעי, זה בגנים, וכמה שלא ניסיתי – לאכול יותר ולעשות ספורט – נשארתי באותו המשקל. בסוף הטירונות הוצבתי בירושלים והיה לי טוב, אבל רציתי להגשים את החלום להיות לוחמת. החלטתי להיכנס לזה יותר ברצינות ולשנות תזונה, ובאמצעות תוספי מזון מיוחדים לעלייה במשקל וספורט הצלחתי לעלות ארבעה ק"ג שהיו חסרים לי כדי להגיע ל-50 ק"ג, שזה המינימום ללוחמה. הייתי מאושרת כי אני הכי בעולם הזה, הכי אקסטרים, אוהבת סכנות ואתגרים".
פינקלשטיין התקבלה להיות לוחמת חילוץ והצלה התפקיד שהיא רצתה בו מלכתחילה. היא נשלחה הביתה לחודשיים להמתין לחיול מחדש, אך ממש לא נחה. כדי להגיע חזקה יותר לטירונות היא הגבירה את האימונים והחלה לרוץ. היא שיפרה תוצאות, העלתה מסת שריר והרגישה מצוין.
"ואז אמא שלי הזכירה לי ללכת לעשות בדיקת אולטרסאונד שגרתית, שאותה אני עושה בכל שנה מאז שמצאו לי קשרית על בלוטת התריס", היא מספרת, "חשבתי לוותר אבל אמא שלי התעקשה שכדאי לעשות את זה לפני החיול, כי מי יודע מתי תהיה לי הזדמנות בגלל הטירונות. נבדקתי, והרופאה שהיתה מקצועית מאוד ראתה שהקשרית לא גדלה, והחליטה לבדוק גם את בלוטות הלימפה שבצדי הצוואר כי היא ראתה שהן גדולות וחשודות. כך היא קראה להן – חשודות. נשלחתי לביופסיה ולקח חודש לתשובה להגיע. שבועיים לפני הגיוס ללוחמה התברר שיש לי סרטן מסוג לימפומה הודג'קין בדרגה 2".
לולא הבדיקה לא היית יודעת?
"לא הייתי יודעת".
הרגשת טוב?
"הרגשתי מדהים, שום חולשה. שאלו אותי אם יש לי הזעות בלילה, וכלום. הבנתי שהייתי מתחילה להרגיש לא טוב כשהסרטן היה מגיע לשלב 4, שלב קשה, כשהמחלה כבר היתה מתפשטת בגוף. הלכנו לשמוע חוות דעת מפרופסור כי לא היה ברור אם זה סרטן מסוג הודג'קין, והוא אמר שאם היינו מחכים חצי שנה, הסרטן כבר היה מתפשט לכיוון הבטן והכל היה הרבה יותר חמור. מזל שהקשבתי לאמא שלי והלכתי לעשות את הבדיקה השגרתית".
את יכולה לשחזר את הרגע שבו בישרו לך שאת חולה בסרטן?
"כשחיכינו לתשובה, אמא אמרה לי שאם היה משהו חריג היו מתקשרים תוך יומיים, אז שלא אדאג. אמרתי 'טוב, אחרי 30 שנות עבודה ברנטגן בקופת חולים, אני סומכת עליה'. הייתי רגועה ושקטה, ופתאום, יום בהיר אחד, ב-13 ביולי 2020, סבתא שלי הגיעה אלינו הביתה, דבר שאינו בשגרה. ההורים שלי באו אלי לחדר וביקשו לדבר איתי. הבנתי בתוכי אבל לא קלטתי את כל התמונה. הם סיפרו לי שיש לי סרטן אבל כזה שניתן לריפוי עם 95 אחוזי הצלחה. הם ניסו להרגיע אותי, אבל בשלב הזה כבר התנתקתי, לא שמעתי כלום, הראש שלי אמר לי 'מוות'. הדבר השני שחשבתי עליו היה מה יהיה עם הצבא. הרי עוד שבועיים אני מתחילה טירונות, כבר קיבלתי מדים חדשים וקניתי תיק גדול וציוד. הייתי בהלם טוטאלי, לא עיכלתי את הסיטואציה, ישר התחלתי לבכות ויצאתי מהבית.
"לקחתי את האוטו ונסעתי לים. לא רציתי שאף אחד יבוא איתי, הייתי על הפנים. סבתא ניסתה לעצור אותי אבל לא יכולתי שהם יראו אותי בוכה. אני לא אוהבת שאנשים שאני אוהבת רואים אותי במצב לא טוב. באוטו ליד הים פשוט התפרקתי לאלפי חתיכות, בכיתי את חיי, וזה היה הרגע שבו הבנתי שהחלום שלי להיות לוחמת נגוז. לא ידעתי מה הולך לקרות, הכל היה מעורפל ולא ברור. את לא יודעת לאן את נכנסת ואיך תצאי. אחרי זה נרגעתי קצת, התקשרתי לחברות לספר להן, וגם הן היו בשוק טוטאלי ולקחו את זה נורא קשה. כך התחיל המסע להחלמה מהסרטן".
אופיר פינקלשטיין בזמן המחלה
רוצים להישאר מעודכנים?
בתקופת השיא של הקורונה
ההתחלה לא היתה פשוטה. פינקלשטיין לא ממש הבינה מה צפוי לה, ואפילו הופתעה לשמוע מאחת הרופאות ששיערה ינשור. "פתאום נפל לי האסימון שאשכרה הולך לנשור לי השיער", היא מספרת, "לפני זה הייתי באשליה ובהדחקה, ואז שוב התחלתי לבכות ובעצם הבנתי שאני צריכה להילחם ולהתמודד. למעשה, האסימון נפל לי סופית ביום הראשון של הכימו כשראיתי את כל החולים בבית החולים. הכימו הראשון היה נורא. זה היה נוקאאוט מבחינתי.
"הפכתי לנכה 100 אחוז. מבחורה עצמאית הגעתי למצב שלא יכולתי לזוז. התהליך עצמו היה קשה וטראומטי. הרגשתי ששאבו לי את הנשמה. אחרי הכימו הוציאו אותי עם נשמה ריקה, בקושי עומדת על שתיים, ויאללה – תמשיכי את החיים. הגוף שלי לא ידע איך להתמודד עם זה. הגוף לא מכיר את החומר הזה שנכנס אליו, והוא מקבל את זה לא טוב. תופעות הלוואי היו קשות מאוד. כל תופעות הלוואי שיש ברשימה היו לי – כאבי שרירים, קושי לאכול, עצירויות, בחילות, חום. כשעולה החום זה סימן לא טוב כי אז הגוף מאותת שהוא כבר לא מתמודד, וצריך להגיע לבית חולים. זה היה בתקופת השיא של הקורונה, וכל ביקור כזה הצריך בדיקה מוקדמת. את התשובות מקבלים אחרי כמה שעות, ואני הייתי מחכה בחדר ביחד עם עוד חולים פוטנציאליים לקורונה, עם מערכת חיסונית הכי חלשה אחרי כימו".
מאיפה מוצאים כוחות להתמודד?
"כל טיפול כימו הוא התמודדות מחדש. קשה לסחוב, אבל ממשיכים. כל מה שיכול היה להשתבש השתבש. רציתי רק לגמור עם זה. באחד מהטיפולים הכרתי את אפרים מלב חב"ד שהגיע עם עגלת שתייה, נתן לי כוס תה ושאל איך אני מרגישה. הוא המלאך שלי, הוא קרן האור שלי. פתאום מישהו זר, באמצע טיפול כשאני גמורה, שואל לשלומך. זה היה מדהים. הוא כל כך תמך ועזר והגיע לכל טיפול שלי. אחרי הכימו אמרתי שאני רוצה להחזיר ולהמשיך את הדרך שלו. מאז בכל יום שישי אני ברמב"ם, מתנדבת בעמותת לב חב"ד במחלקה האונקולוגית לילדים. אני מספרת להם את הסיפור שלי וזה נותן להם תקווה. הם רואים שאפשר לעבור את זה".
היה שלב שבו איבדת תקווה?
"אחד מרגעי המשבר היה איבוד השיער, ככה ביום בהיר אחד. העברתי מסרק והשיער נשאר עליו. כל הפח בחדר שלי התמלא בשיער, צרחתי לאמא שלי לבוא, והיא לא ידעה מה לומר לי. היא החזיקה את עצמה לא לבכות, ואז היא שאלה אם אני רוצה לשמור כמה שערות למזכרת. היא הלכה להביא שקית, ואז נשברתי ממש. בתוך תוכי לא רציתי להאמין שזה יקרה. באותו רגע איבדתי את הזהות שלי. זה מה ששבר אותי – הרגשתי שיש את אופיר של לפני הסרטן, התמימה, זו עם השיער הארוך והשופע, ואת אופיר החדשה, שקיבלה כאפה של החיים, שפתאום התבגרה בשנייה, עם קרחת. ניסיתי לקבל את עצמי אבל רציתי להיות אופיר הישנה. הגעתי למסקנה שלא אוכל אף פעם להיות אופיר הישנה כי התמימות אבדה לי. הייתי ילדה בת 20, לא הכרתי כלום, ואני לא יכולה למחוק מהראש את כל מה שעברתי. בסופו של דבר זה גם חיזק אותי – אני יותר מחושלת, יותר לוחמת. אז אם לא להיות לוחמת בחילוץ והצלה, לפחות להיות לוחמת מול הסרטן ולנצח אותו".
איך אחיך התאום קיבל את זה?
"רון לקח קשה מאוד את כל הסיטואציה הזו. הוא ביקש חופשות מהצבא ובא איתי לכל טיפול. הקשר שלנו השתפר פלאים. הוא טיפל בי במסירות ועזר לי ללכת. הוא ראה אותי במצבים לא פשוטים, ואפילו קנה לי סרטים לראש כדי שאשים על הקרחת. למרות כל הוויכוחים בין אחים, במצבים כאלה הוא לא היה יכול לריב איתי. גם ההורים שלי לא עזבו אותי, ואמא עזבה את העבודה כדי להיות איתי".
מתי קיבלת את הבשורה שהחלמת?
"סיימתי את הטיפולים, ואז הגיעה הבשורה שאין לי יותר סרטן, שאני בריאה, שאשכרה עברתי את זה. מנגד, פתאום הבנתי שלהחלים זו דרך לא פשוטה. את מעכלת מה עברת, וקשה לחזור לחיים. הגוף עדיין מרגיש לא בריא למרות שהבדיקות אומרות שכן. עדיין אין לך שיער על הראש, וזה נורא מערער. את אומרת 'יו, בא לי לטרוף את החיים' אבל מרגישה שאת לא מסוגלת. זה לוקח זמן, הרבה זמן לצערי. זו תקופה מאתגרת, ואני מורידה את הכובע בפני המתנדבים של כל העמותות שעזרו לי להתחיל את החיים מחדש. רק הם יודעים מה עברתי על בשרי כי גם הם עברו את זה".
מי עזר לך?
"לקראת סוף הטיפולים קיבלתי טלפון מדפנה, שהיא אחראית על הפרויקט 'בוחרים בחיים' של עמותת גדולים מהחיים. זה באמת שינה לי את החיים. הייתי עם מחלימי סרטן בגילי, יצאנו לגיבושים, אספנו חוויות. גדולים מהחיים תמכו בי מאוד, כמו גם חל"יל אור. הם העלו פוסט בפייסבוק על כך שהם מחפשים סיפורים מעניינים ועצות למסורטנים חדשים. אמרתי לעצמי 'למה לא? אם הסיפור שלי יכול לתת השראה לאנשים אחרים זה טוב, אבל אם אני יכולה לעזור ולתת עצות זה עוד יותר טוב'. לי בעיקר עזרו הפוסטים שהם מעלים לרשתות החברתיות. התכנים שלהם נהדרים ומחזקים".
ואיך הסיפור הזה מסתיים?
"רציתי לסגור מעגל ולהשלים את המסע כמו שצריך, כולם אמרו לי להתחיל דרך חדשה, ואני אמרתי 'לא'. הרגשתי שאני לא יכולה להתחיל מחדש בלי לסגור את החלק של הצבא. לא בא לי שלשירות הצבאי שלי יהיה סוף מר. נסעתי לוועדה רפואית בתל אביב, העלו לי את הפרופיל וקיבלו אותי כמתנדבת ליחידת אגוז שהיא יחידה מסווגת. הייתי מדריכת לוחמים, הייתי איתם בשטח במשך שנה, ולא מזמן השתחררתי".
ומה עכשיו?
"שלא תטעי – אני עדיין לא במיטבי. שנתיים אחרי הסרטן עוד יש לי כאבים בשרירים, אבל משהו בגישה מתחיל להשתנות, אם זה להיות יותר רגועה, פחות לחוצה, לשחרר, לתת לדברים לקרות ולסמוך על התהליך. עכשיו אני לומדת לפסיכומטרי אבל לא בטוח שאלמד אדריכלות. אני מתלבטת ולא יודעת מה הכיוון. אני באמת מאמינה שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה למרות המכשולים בדרך. אפשר לחלום, ואני יכולה להגשים את החלומות שלי".
תמיכה נפשית ומימוש זכויות
עמותת חלי"ל האור מעניקה לחולי סרטן מסוגים לוקמיה, לימפומה או מחלה המטואונקולוגית אחרת תמיכה עם ידע ותמיכה נפשית. הידע מועבר באמצעות חוברות, כנסים ומפגשים, ובזכות העמותה מבינים החולים מהן הזכויות שלהם, שמקלות עליהם בתהליך הארוך והמתיש.
לעמותה צוות מתנדבים שמתמחים בזכויות חולים במחלות המטואונקולוגיות, עורך דין וסוכן ביטוח שמעניקים לחולים הכוונה כיצד לפעול למימוש הזכויות המגיעות להם. נוסף על כך, העמותה מכשירה מתנדבים בעלי ניסיון בהתמודדות עם המחלה ועם הטיפולים. ניתן לפנות לעמותה באתר halil.org.il
אופיר פינקלשטיין בטיפול כימותרפי
תגובות