על מה תחלום להיות בבגרותה ילדה שנולדה למשפחה חיפאית שבה כולם מהנדסי מחשבים? אם היא לירון לביא טורקניץ', היא תירשם לכל מכללה ובית ספר לעיצוב למרות שאין לה בכלל ניסיון מוקדם באמנות, תתקבל לכולם ותבחר לבסוף ללמוד עיצוב גרפי במכללת שנקר. שם היא נחשפה בשנה א' לטיפוגרפיה – תורת האותיות – ומשהו בזה גרם לה להתרגשות יתר.
"פתאום הבנתי למה רציתי ללמוד מלכתחילה ומהו המקום של אותיות עבריות בחיי", מספרת לביא טורקניץ', "בשנה השנייה כבר היה ברור לי שבסוף התואר הראשון אמשיך לתואר שני בעיצוב פונטים. ידעתי שזה הכיוון שלי ושמצאתי את מקומי בעולם".
מה האות העברית עשתה לך?
"הבנתי שגם כילדה התעניינתי מאוד באותיות – החל בלצייר ביומנים וכלה בלכתוב שירים בלטרסט כבר בכיתה ג' על ארון הבגדים שלי. תמיד התעסקתי באותיות ובמילים, ופתאום נתתי להן ביטוי והבנתי את המרחב של היצירה ואת האפשרויות ליצור תוכן ומשמעות מתוך האותיות והצורה שלהן. הבנתי שאופן העבודה על אותיות מתאים לי. הוא סבלני מאוד, קפדני מאוד, מדיטטיבי כזה. יש בו הרבה הסתכלות על קרוב ורחוק, על אופטיקה, איך הדברים נראים לעין, איך המוח תופש אותיות. בקיצור, כל הדברים האלה עניינו אותי, ובסוף מצאו ביטוי גם בערברית".
המילים "חלום", "תודה" ו"חיים" בערברית
כן, זו לא שגיאת דפוס, ערברית זה הפונט שאותו המציאה לביא טורקניץ'. בשנה הרביעית בשנקר פרויקט הגמר שלה הוליד בעצם את ערברית – פונט שמשלב אותיות בעברית ובערבית, כאשר החלוקה ברורה למי שקורא לפחות שפה אחת. הערבית תמיד תהיה למעלה ומתחתיה העברית, כשהן משתלבות בצורה ציורית.
"היה לי רעיון גרנדיוזי שקשור לחיפה", היא מסבירה איך נולד הפונט, "לא הרגשתי שיש בעיה בחיים שלי – שאני גרה בחיפה ולא יודעת ערבית. התגאיתי תמיד בכך שאני גרה בעיר של דו קיום, גם בהרצאות שהעברתי בארצות הברית, כשהייתי שליחה מטעם הסוכנות היהודית לאחר השחרור. לא הבנתי שיש בעיה עד שיום אחד הלכתי ברחוב סתוונית ברמת אלמוגי, ופתאום קלטתי שכל שלט כתוב גם בערבית ושאני לא מתחשבת בכלל באותיות האלה. זה גרם לי להבין הרבה מאוד דברים על החיים שלי בחיפה ועל הדו קיום הזה שאני כל כך מתהדרת בו, שהוא לא דו קיום אלא יותר קיום מקביל. ואז רציתי ליצור פרויקט שיתחיל לדבר על כך שאנחנו צריכים להתבונן סביבנו ולראות מה יש מסביב. יש ערבית, יש עוד שפות, יש אנשים".
איזה ציון קיבלת?
"וואלה, לא זוכרת, אבל הוא לא היה משהו הצטיינותי, זה בטוח. לא רצו שאעשה את הפרויקט כי חשבו שהוא לא יצליח להיות קריא, אבל הלכתי עם זה ומבחינתי זה הצליח. זה התחיל אמנם כפרויקט גמר בשנקר, אבל בעשור האחרון הוא גדל וצמח, נעשה מוכר בישראל וגם יצא החוצה לעולם".
לירון לביא טורקניץ' באקספו 2020 בדובאי מתחת לשלט "אל המחר"
רוצים להישאר מעודכנים?
לפני שבוע שבה לביא טורקניץ' (38) מניו יורק, שם הציגה בתערוכה מיזם ענק עם צמד המילים "בן אדם", השתתפה ב-hub חדשנות והעבירה הכשרות לסוכנים מטעם הסוכנות היהודית. לניו יורק היא הגיעה מאבו דאבי, שם אירחה השגרירות הישראלית אירוע ליזמים ולאנשי חדשנות, והיא שימשה הדוברת המרכזית בו. באקספו 2020 שהתקיים בדובאי, פסל ברוחב של 13 מטר עם המילים "אל המחר" בערברית קישט את הביתן הישראלי. היא משתתפת בהרצאות ברחבי העולם ואף מעבירה סדנאות מעשיות.
כמה כבר אפשר לדבר על פונט?
"הפונט זה רק תירוץ. בהרצאות אני מספרת איך הדבר הזה נולד מתוך החיים בחיפה ובישראל. אני מדברת על איך פיצחתי את השיטה של חיבור אותיות ערביות למעלה לחלק התחתון שהוא בעברית. אני מדברת על ההשפעות של זה בארץ ובעולם, איך זה השפיע על המסרים הגלובליים. אני מדברת על העיסוק באותיות, ולא על העיצוב. לרוב זה קהל שאין לו קשר לעברית או לערבית, אז אני מדברת על המסר של היברידיות, של איך אנחנו יכולים לייצר דברים ממה שכבר קיים ולהמציא נוסח חדש. אני מדברת על איך כל אחד יכול לקחת את הכלים האותנטיים, לעבוד איתם ולהביע מסר של משמעות. אז יש המון מה לומר, הרבה רבדים, אפילו בישראל. יש אין ספור דרכים שאנשים מתחברים לזה".
היום ניתן למצוא את ערברית גם במרצ'נדייז שונים. כיוונת לכך?
"המוצרים התחילו בעקבות פנייה שקיבלתי מברודוויי. הייתי האמנית הראשונה שמכרה מוצרים מחוץ לברודוויי שופ. לקראת העלאת המחזמר 'ביקור התזמורת' בניו יורק עשיתי שרשראות עם המילים של שיר הנושא, ומשם בעצם התחילו להתפתח המוצרים. כל דבר הגיע וצמח בצורה אורגנית. לא ציפיתי, לא ידעתי מה יקרה, אבל הרגשתי שיש פה משהו שאנשים מתחברים אליו כי הם מצליחים לקרוא משהו שהוא בעצם רק חצי ושכל אחד מקבל ומבין את זה בדרכים אחרות. קל מאוד להתחבר למשהו כזה עם אותיות, בין אם זה ארגון או אדם פרטי, אלו אנשים שרוצים להכניס את הערברית לחייהם ולהפיץ אותה כערך שחשוב להם".
את מקבלת תגובות שליליות?
"לרוב לא. זה פרויקט גרנדיוזי, אבל במהות שלו הוא מעביר מסר מאוד יומיומי – בואו נתבונן סביבנו. והאמת היא שדי קשה להתווכח איתו, זו המציאות, גם אם מישהו יאהב אותה וגם אם לא. זה זרקור על המציאות, ודי קשה להתווכח עם זה, לכן התגובות לרוב הן טובות".
השתתפת בהרצאת TedX בוינה. האנשים שם רואים משהו אקזוטי ויפה, אבל לא ממש מבינים מה זה.
"באמת בוינה האתגר שלי היה גדול מאוד כי צריך לספר להם על הפרויקט, ורציתי להשאיר חותם יותר חזק מ'איזה נחמד, הבחורה הזו עושה דו קיום'. לכן חידדתי את המסר ודיברתי על הערברית כמקרה בוחן לאיך אפשר לקחת את הכלים של כל אחד ולעשות אקטיביזם שהוא אותנטי. שם באמת לא היה לי את הקלף הכי חזק שלי, וכאן כולם מצליחים לקרוא ולזהות ומרגישים שפתרתם חידה. אני רואה שהמסר הגלובלי עובד כשאנשים מבקשים ממני לנסות לעשות ערברית בשפות בשפות שלהם. בקיצור, המיזם גדל. התנועה הזו גדלה".
מה הלאה?
"הלאה זה להמשיך להפיץ את זה. אני חושבת על עוד חיבורי שפות שונים ועל עוד כמה פרויקטים. אני עושה עוד הרבה מאוד דברים, וערברית היא רק אחד מהם. אני מעצבת פונטים לחברות גדולות, מעצבת גרסאות בעברית לפונטים של חברות תוכנה, משתתפת בתערוכות וגם עושה custom design לחברות, לאמנים, לפסטיבלים ולאירועי תרבות. אני עובדת על הגדה של פסח למשפחות ולילדים שלא קשורה לערברית. זו יזמות עיצוב שהולכת לצאת השנה, וזה הולך להיות יפהפה".
את כבר יודעת ערבית?
"היום אני יודעת ערבית הרבה יותר, אבל עדיין לא מגדירה את עצמי כדוברת השפה. יש הרבה אנשים סביבי שאני מתייעצת איתם לגבי כל מילה. בהתחלה הייתי שואלת דוברי ערבית ברכבת ומקבלת פידבק על המילים שאני רוצה לעצב. היום יש לי יועצת לבנונית שהיא גם מעצבת פונטים ועובדת איתי על כל המילים כדי לוודא שהן קריאות. אני עובדת לפי הדיאלקט הלבנוני-פלסטיני כבר עשר שנים, ורק רואה התפתחויות".
חיבוק בערברית
אגוז
פרויקט יפה עם אידאולוגיה מעוותת. בכל הארץ השלטים הם בעברית, ערבית ואנגלית, על פי סדר השפות הרשמיות של המדינה. אין כאן "קיום מקביל" אלא חוק מהמנדט הבריטי לגבי הנגשת מידע בסיסי לציבור, כמו שם של רחוב או הוראות בכביש.
נעמה
פשוט מדהימה. והפרויקט יפייפה וחשוב כל כך