התערוכה שמספרת את סיפורן של עשר פליטות אוקראיניות אמיצות

ב-24 בפברואר 2022 חייהם של מיליוני אנשים השתנו לבלי היכר. זה היה היום שבו פלשה רוסיה לאוקראינה, והמחזות של ריכוזי אוכלוסייה מופצצים קרעו את הלבבות, כמו גם השיירות של מאות אלפי פליטים שעזבו הכל והגיעו בדרך לא דרך אל מעברי הגבול. אירופה פתחה את שעריה, וגם ישראל קלטה אלפי אוקראינים, רובן נשים, זקנים וילדים, כי הגברים נשארו בבית שהפך לחזית. באותו זמן התפתח שיח נוקב בתקשורת הישראלית בנושא קבלתם או דחייתם של הפליטים, אבל הוא ירד מהכותרות כעבור מספר שבועות, עם המשך הקרבות.

בבית הספר לצילום של בית הספר ללימודי המשך בטכניון תוצג החל ב-26 באוקטובר תערוכת צילום ייחודית של פליטות מאוקראינה תחת הכותרת "אשת חיל". זהו פרויקט צילום משותף של אינה חזנוב וקובי גופר, אשר צילמו עשר נשים אוקראיניות אמיצות שעזבו את חייהן השלווים, ובן לילה הפכו לפליטות בארץ זרה להן. הן עזבו את בני זוגן ואת משפחותיהן, לקחו עמן את ילדיהן וכמה פריטים חיוניים, ויצאו לדרך. המבקרים בתערוכה נחשפים לסיפורים הקשים והמרגשים של הנשים, וגם לסיפורי הגבורה, לרבות הזוועות שעברו, הפרידה מהמשפחה והדרך שעשו לישראל. הנשים המצולמות מייצגות עוד אלפים כמותן המתגוררות כיום בארץ וברחבי אירופה, שרק משוועות לחזור לחיים הרגילים.

אינה חזנוב, בעלת תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול מהטכניון ובוגרת המסלול המקצועי לצילום מסחרי בבית הספר ללימודי המשך בטכניון, היא צלמת מסחרית המתמחה בצילום דיוקן ותדמית. קובי גופר, מקים ומנהל המרכז לצילום בבית הספר ללימודי המשך בטכניון ובעל תואר שני בהתמחות בצילום ובמדיה חדשה (a.f.m), הוא מרצה מצטיין שזכה כמה פעמים בהצטיינות יתרה בהוראה מנשיא הטכניון. גופר מתמקד בעיקר בצילום מבוים, בצילום תדמית ובעריכה דיגיטלית.

"המטרה של הפרויקט היא שאנשים שרק שמעו על הפליטות ועל המצב באוקראינה גם יראו במי מדובר", אומר גופר, "כולם דיברו על הפליטים מאוקראינה, אבל אף אחד לא דיבר איתם. חשוב לי שיכירו במי מדובר ולא רק ידברו על הנושא בלי להכיר אותו. לא רציתי להביע עמדה בתערוכה או לשכנע אלא רק להראות את הנשים, את החיים שלהן ואת מה שהן מייצגות".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אלבינה, בת 87, הגיעה ממריאופול. "אחרי ילדות שעברה עלי בבית יתומים, בניתי את חיי לבד וגידלתי שתי בנות, שאחת מהן גרה עם נכדי בישראל", היא מספרת, "המלחמה תפסה אותנו בהפתעה ולקח לנו חודש שלם להשתכנע לצאת מאוקראינה. ב-28 במרץ, אחרי שקברנו שכנה שנהרגה בהפצצה על העיר, לקחנו את חפצינו ויצאנו לעבר הגבול עם מולדובה – אני, בתי ושתי נכדותי התאומות שעלו השנה לכיתה ט’. המסע לגבול ארך 14 ימים תוך הפצצות ודרך מחסומים צבאיים רבים. קשה לתאר את מה שעבר עלינו בדרך הזאת – שינה בפארקים ובמלונות מפוקפקים. ראינו במו עינינו את ההרס ואת המוות ברחובות. לאורך כל הדרך למולדובה נעזרנו במתנדבים, שאין מילים בפי להודות להם על כל העזרה שהגישו לנו. גם בתי שמתגוררת בישראל תמכה בנו בכל מה שיכלה. לא נשארו לי עוד קרובי משפחה באוקראינה, אבל יש לי שם דירה שבינתיים גרים בה חברים שביתם נהרס בהפצצה. אני מקווה שיום אחד אוכל לחזור לדירתי".

אנה מדנייפרו מספרת: "ב-23 בפברואר הלכתי לישון מתוך כוונה לקחת למחרת את מירוסלבה בתי בת ה-8 לבית ספר כמו בכל יום רגיל. כשהתעוררתי בבוקר ראיתי רק הודעות בטלפון ולא שמעתי את הפיצוצים הרחוקים, אבל קרובי משפחה אישרו ששמעו פיצוצים לידם והבנו שהתחילה מלחמה. ההתחלה היתה תקופה נוראית בשבילי, לא ידעתי מה לעשות ובכיתי במשך ימים שלמים. בלילות כולנו ישנו לבושים על הרצפה במרתף על מזרנים, הקטנה שלי מילנה היתה אז בת שבעה חודשים בלבד. ככה עברו עלינו כשלושה שבועות, עד שבתחילת מרץ יצאנו עם שאטל של הג’וינט לעבר הגבול עם רומניה. יומיים לאחר שיצאנו מדנייפרו פצצה פגעה בבניין שבו גרנו. כל מה שהיה לי זה מזוודה אחת, תיק גב של הילדה, שק עם חיתולים ומזון תינוקות, וכך, בלי לדעת לאן פנינו מועדות הגענו לרומניה ונשארנו שם 20 יום. קרוב משפחה, שהיה האפוטרופוס שלי מאז שהתייתמתי מאמא בגיל 4, שלח לנו כרטיסים לישראל. באוקראינה נשארו בעלי עם הוריו וכל חפצינו".

אנה ובנותיה, מתוך התערוכה "אשת חיל" (צילום: בית הספר לצילום של לימודי המשך בטכניון)

"הגענו מאודסה אני, בתי ונכדתי בת ה-4", מספרת נטליה, "ביום חמישי לפנות בוקר התעוררנו מרעש של הפצצות. כבר בשעות הצהריים בעלי הסיע אותנו לכיוון הגבול אבל החליט להישאר באוקראינה, ונסענו בידיעה שנצטרך להיפרד. עקב פקקים עצומים, התנועה נעצרה כבר 15 ק"מ לפני הגבול והחלטנו להמשיך עצמאית ברגל. עברנו את הגבול מאוקראינה למולדובה בלילה. נאלצנו להישאר עוד שבוע במולדובה והתארחנו אצל אנשים טובים שפשוט נענו לבקשת עזרה בפייסבוק, עד שהצלחנו לרכוש כרטיסי טיסה. ב-1 במרץ הגענו לישראל, ומאז אנחנו מתארחים אצל חברים טובים. נכדתי שרה הולכת לגן ישראלי, ואחר הצהריים היא נמצאת במסגרת התנדבותית לילדים מאוקראינה. באודסה נשארו בעלי, בני וכל משפחתו".

נטליה, בתה ונכדתה, מתוך התערוכה "אשת חיל" (צילום: בית הספר לצילום של לימודי המשך בטכניון)

אלה מספרת: "אני מקייב, השכונה שלי אובולון היתה הראשונה שחיילים רוסים נכנסו לתוכה בפלישה לעיר ב-24 בפברואר. באותו היום התעוררתי ב-5:00 בבוקר מרעש של פיצוצים עזים. הפחד היה גדול כל כך עד שהתקשרתי לבתי שגרה עם בן זוגה בישראל כדי להיפרד ממנה. בתי ובן זוגה עזרו לי להתמודד עם ההלם הראשוני וכיוונו אותי לצאת ללבוב. בהתחלה התלבטתי והיססתי מאוד, אבל הפיצוצים, ההרס וקרבות הרחוב שהתחילו להתפתח ממש מתחת לבית שלי שכנעו אותי סופית שאני צריכה להציל את עצמי. נכנסנו לרכב פרטי של חברה, ותוך כדי פיצוצים התחלנו לנסוע לכיוון היציאה מהעיר. באחד מהצמתים ראינו ברמזור מולנו את הכוחות הרוסיים שנכנסו לעיר, ורק בנס נמלטנו על נפשנו. תוך יממה עברנו מרחק של 540 ק"מ כדי להגיע ללבוב. משם המשכתי לבד באוטובוס לכיוון גבול פולין. האוטובוס לא הגיע עד הגבול עצמו, וביחד עם כל מי שהיה עליו היינו צריכים להמשיך ברגל. למזלנו, בין הפליטים באוטובוס היה גם שחקן ההוקי הישראלי-קנדי אליעזר שרבטוב, שבזכות תושייתו והסיוע הדיפלומטי שקיבל הגענו עד הגבול בשלום".

אלה, מתוך התערוכה "אשת חיל" (צילום: בית הספר לצילום של לימודי המשך בטכניון)

התערוכה תוצג בספרייה המרכזית ע"ש אלישר בטכניון עד סוף נובמבר