שלשום, ביום רביעי, ניסיתי לדעת מהי האמת אבל לא ממש הצלחתי. הכל נראה היה לי לכאן ולכאן. אפילו האמת הפשוטה ביותר השמיעה קול חנוק ונדמה היה שגם היא אינה בטוחה בעצמה.
יש דברים שנטמעים בתודעה ואנו תופשים אותם כאמת פשוטה. קחו למשל את הפקקים בבוקר. האמת היא שהמצב במרכז הכרמל ובדרך הים בואך מרכז הכרמל ובשדרות מוריה לכיוון מרכז הכרמל הוא בלתי נסבל, אך האם זו האמת? האם אנו באמת תקועים בפקקים מדי בוקר וזה בלתי נסבל? ובכן, לקחתי על עצמי את תפקיד העיתונאי החוקר ונשלחתי למשימה. רציתי לבדוק בעצמי את העניין, להתבונן כמשקיף, בעין אובייקטיבית ככל הניתן, לסכם את הממצאים ולחזור ולדווח על כך בעיתון, כך שבמשך ארבעה ימים ברציפות עשיתי ניסוי קטן וגיליתי שבמקרה זה, זו אכן האמת. זה בלתי נסבל.
אבל גם המושג “בלתי נסבל” הוא לא דבר של מה בכך. יש “בלתי נסבל” שהוא ממש בלתי נסבל, ויש “בלתי נסבל” שהוא סתם בלתי נסבל ולא יותר מזה. אתמול אולצתי לרקוד ריקודי עם וזה דווקא היה נעים. לרקוד ריקודי עם זה לא פשוט כמו שזה נדמה. במיוחד כשזה נעשה ביחד עם “בוגרי החוג לריקודי עמים של בריכת הר הכרמל”. רוב הזמן צריכים להיות מרוכזים מאוד בצעדים ולהיזהר לא ליפול מרוב התלהבות לבריכה של “בוגרי החוג לריקודי עמים של בריכת הר הכרמל”, כי זה החוג היחיד בישראל שיש לו בריכה, השוכנת ברחוב צר מלהכיל, ולכן הוא נקרא “בוגרי החוג לריקודי עמים של בריכת הר הכרמל”.
שמתי לב לכך שככל שרוקד העם נלהב יותר כך הוא מזיע יותר. ולהיפך. זה עובד ביחס ישר כמו הפיזיקה של חרוט או כמו היחס בין הפירמידות במצרים לבין היקף עיגולי הזיעה בבתי השחי של העומדים בתור לקופת חולים. יתרה מזו, ריקודי עם זה לא מה שהיה פעם. אין יותר את השמלות הצבעוניות והשמחות ההן, אין יותר את השירים ההם, אין יותר את הנשים ההן, והכי נורא זה שאין יותר את העם ההוא.
ולמה אני מספר את כל זה? כי אחר כך בבריכה היה ממש כיף. זה היה החלק היותר נעים. כולם עשו פיפי והיה חמים. הילדים של רוקדי העם צעקו לעבר הרוקדים, הרוקדים צעקו בחזרה, המציל צעק לכולם לא לקפוץ, והשמחה היתה רבה. אחר כך דעכה השמחה והאנשים הלכו לביתם ואני יכולתי לעצור לרגע ולחשוב: האם כל זה קרה באמת? מהי האמת?
אז עכשיו לאמת, באמת. והאמת היא שכל זה לא קרה לי. כי אתמול השתתפתי בחזרות להפקה הראשונה של “זהב הריין” של ריכארד ואגנר בישראל (המוקדשת לזכרו של חזי שלח ז”ל). מכיוון שאני שותף ליוזמה אני מבקש מהציבור בישראל להיות סבלני וסובלני ולא לקפץ כמו רקדני עם נלהבים מדי. הרבה שטויות הופצו בעניין של ואגנר, אבל על דבר אחד אין כל מערער: מדובר באחת מפסגות היצירה המוזיקלית ואין בלתה.
הנה כבר שישי בבוקר. אני עומד בפקק הגדול משדרות הנשיא לכיוון האודיטוריום ומקווה לשמוע מיגאל זאבי. הרוח במפרשי האהבה נושפת חרישית. בעוד כמה דקות יבוא גל גדול וישטוף את הזיכרונות. מי לכל הרוחות קורא את הטור שלי עד סופו?
תגובות