רבים לא יספרו לכם את מה שאני עתיד לחלוק כאן, רבים אולי פשוט לא חווים את זה בעצמם, אבל לפחות עבורי (ואני מנחש שעבור כל אוהד כדורגל פנאטי), משחקים גדולים הם סבל, כמעט כל הזמן. גם ואולי במיוחד בניצחונות דרמטיים. ברוב הזמן אתה מתענה ברמת קיצור תוחלת חיים: כל התקפה של היריבה היא שני שליש גול, כל החמצה שלנו היא מבוא לטרגדיה, והזמן הופך למסטיק מוזר כמו השעון של דאלי – נמתח באכזריות כשאנחנו מובילים ומתכווץ בנכלוליות כשאנחנו בפיגור.
אבל גם עבור אדם נטול כל פרופורציה כמוני, המשחק מול הכוכב האדום בלגרד היה חתיכת עינוי חריג, ממושך ומטורף. עוד הרבה לפני שהמשחק התחיל עברתי שלושה ימים על הקו בית-עבודה-שירותים, עם דגש חזק על התחנה האחרונה. הרצתי את המשחק בראש אינספור פעמים בכל רגע ער שלי. כמו דוקטור סטריינג' שסורק יקומים מקבילים ודלתות מסתובבות, כיסיתי את כל האפשרויות, נע בין אופטימיות לא מבוססת לפסימיות מחוברת לקרקע. כל זה תוך כדי ניסיון נואש להסתנכרן עם המציאות ולייצר מצג של תפקוד תקין בחברה.
ואז המשחק מתחיל, וככל שנמשכת המחצית הראשונה, המצב הולך ומידרדר, והאיצטדיון ההזוי הזה, שנראה ומרגיש גם מרחוק כמו הגזמה פיוטית מהספרים של אבנר כרמלי על קהל עוין, מאיים להטביע אותנו בים אדום-לבן של עמלקים. היתרון מהמשחק הראשון התאדה, פירורי הלחם נאכלו, השביל לעיר הברקת של אינפנטי נמחק. זו נקודה שבה כל אדם שפוי הדואג לבריאותו הפיזית והנפשית מדפדף לערוץ אחר ומקווה שהסרבים לא ירביצו חזק מדי עד הסיום.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל אנחנו? כמו כלב שרודף אחר הזנב שלו, ממשיכים ללטוש עיניים אל עבר המסך, מטביעים את עצמנו עמוק יותר ויותר באגם הזפת הזה של ייסורי גוף ונפש, נאחזים בשבריר הסיכוי שנצא מזה ונצליח להפוך את התוצאה בהר הגעש המטורף בבלגרד.
אתם מבינים – הסבל הזה, הוא קשה ממש. קשה ברמה שאני בספק עד כמה אני רוצה שהילדים שלי ייכנסו לכדורגל כמו שאני נכנסתי. הוא מכלה אותך ומשתלט עליך גם לפני ואחרי משחקים. אבל הסבל הזה, חברים, הוא ממכר. הוא ממכר כל כך כי הוא אבק השריפה שהופך את הרגעים המטורפים שחווינו אתמול בקצה של כל מחצית לזיקוקים כל כך עוצמתיים, לאור שמאיר לך את הנשמה לשנים קדימה, וטוען אותך באנרגיה בלתי מתכלה בכל תחום.
באמת שאין שום דבר בעולם שיוכל לתת לי את ההרגשה שנתנו לי דניאל סונדגרן, עומר אצילי ומילאן פבקוב. כמו אגוז קשיו – צריך לקלף טון וחצי של עלים ודרעק כדי להגיע לאחד קטן. אבל כשמגיעים – אחח, כמה שזה נהדר, כמה שזה טעים.
עונת 2023-2022, ליגת האלופות סוף סוף מגיעה הביתה, לחיפה. היה קשה, אבל אל תרחמו עלינו. אשרינו שזכינו להיות ירוקים.
שגיא
תמיר שאפו ענק, מעולם לא קראתי טור שכל כך הזדהיתי איתו בכל מילה ואות.
מרגש ומדויק להפליא!