בריאות הנפש היא לא קללה ואת המונח 'חולה נפש' כמשהו שלילי שאוטומטית שגור בפי חלק מהאנשים כ"קללה" – יש להוציא מהלקסיקון" – זהו המסר המרכזי אותו מעוניינת להעביר מיכל אידלמן אוחנה, בת 48 וחצי, תושבת שלומי, מנהלת הסיעוד במערך בריאות הנפש במחוז חיפה וגליל מערבי בכללית החל משנת 2014. היא נמנתה ממייסדי מערך בריאות הנפש בקהילה מאז הרפורמה בשנת 2015 והיא מלווה את התהליך תוך התחדשות בלתי פוסקת. היא מרכזת את תחום בריאות הנפש במרפאות בריאות הנפש, במרפאות הראשוניות והמקצועיות, ביחידה לטיפול יום ובקרוב גם ביחידה לאשפוז בית, שעתידה להיפתח בקרוב״.
מה הביא אותך לעסוק בבריאות הנפש?
"בריאות הנפש בחרה בי. מיום עבודתי הראשון כאחות, נהגתי לפתח שיחות ארוכות עם מטופלים והסובבים אותי הפנו את תשומת לבי לכך, לצד מקרים בסביבה האישית. למדתי, התמקצעתי בפסיכיאטריה, המשכתי לתואר שני בבריאות נפש קהילתית וזה תחום שאני מאוד אוהבת, לצד היותו תחום רחב שמצריך רגישות רבה לעוסקים בו".
מה כולל תפקיד של אחות במערך בריאות הנפש?
"התפקיד מורכב מאוד מכיוון שהמערך מעניק מעטפת בכל תחומי החיים ואנחנו אלו שבונים, בסיוע צוות רב מקצועי, את התוכנית האישית לכל מטופל. אנו עומדים בקשר עם כל מסגרות השיקום בכל המחוז – הוסטלים, בתי חולים ומחלקות פסיכיאטריות וכדומה. במרפאות בריאות הנפש יש אחים ואחיות שעברו הכשרה ייעודית בפסיכיאטריה והם, בין יתר התפקידים, מתווכים את הקשר בין הרופאים והאחיות במרפאות ראשוניות, בין גורמים בקהילה ובמרפאות לבריאות הנפש, מכיוון שהעברת המידע חסויה, רק מי שעובד בפסיכיאטריה יכול לראות את המידע בפסיכיאטריה.
תחום נוסף שאנו אמונים עליו עוסק בדיכאון סביב הריון ולאחר לידה. בתחום זה אנו עובדים ברצף טיפול מול אחיות ורופאי הנשים, חדרי הלידה ומחלקות אשפוז נשים, הריון בסיכון ובהמשך מול טיפות החלב ובונים תוכנית ליווי לתקופת ההיריון ואחריה.
אנו מבצעים מעקב שוטף אחרי כל מטופל, מסייעים בטיפול התרופתי, הכנסנו למערך טיפול חדש נגד דיכאון עמיד באמצעות ספריי (SPRAVETO) שמחייב השגחת אחות בעת נטילת התרסיס ומספר שעות לאחר מכן. אנו מעבירים סדנאות למטופלים אצלנו במרפאות וגם במסגרות השיקום בהן הם חיים, לדוגמה – הוסטלים, מפעלי שיקום וכו', סדנאות כגון: גמילה מעישון, אורח חיים בריא, התמודדות עם סוכרת ועוד. בנוסף, מטפלים בבעיות הפיזיות, עושים ביקורי בית, כך שבזכותנו מערך הטיפול בבריאות הנפש נגיש למטופל בקהילה".
אילו חידושים הכנסת בתחום הסיעוד לבריאות הנפש?
"כל מערך הסיעוד בבריאות הנפש לא היה קיים עד 2015, כך שכל תהליכי העבודה הוקמו מהיסוד.
פיתחנו חוברת המבוססת על "שיטת רמזור" על פי מודל שמקורו באוסטרליה ונמצא בשימוש בחדרי מיון כלליים, התאמנו אותו להתערבות בקהילה במרפאות הראשוניות. זהו מענה שנועד לשבור את הסטיגמה מתוך האמונה שמטופל צריך לקבל את השירותים להם הוא זכאי במרפאה ליד הבית. החוברת מכילה את מכלול המצבים שמרפאה ראשונית יכולה להתמודד עמם, אילו התערבויות עושים, מה קורה במצבי חירום וגם במצבים כרוניים ומתן כלים להתמודדות. המודל שפיתחנו לא קיים בשום מקום בעולם והוא מקור גאווה עבורנו במחוז. דבר חדש נוסף הוא שצוות הסיעוד במערך פסיכיאטריה למד CBT בתוכנית הכשרה של שנתיים, מטפל במערך ב-CBT וכך עוזר בקיצור תורי ההמתנה לפסיכותרפיה.
כמו כן, אנחנו בונים מערך לטיפול בטראומה מינית וחושבים כל הזמן איך לשפר ולייעל את השירות".
איך השפיעה הקורונה על המערך ועל העומס?
"הקורונה הביאה עמה עליה בכמות הפניות לבריאות הנפש. העומס שהיה בהתחלה הפתיע. זה היה כמו לצאת למלחמה, רק כשכאן המצב לא ברור ולא רואים את האויב, אין אזעקה המתריעה מפני האויב הבלתי נראה ואין עם מי לנהל משא ומתן להפסקת אש. היו הידבקויות בקרב הצוותים, התמודדות של משפחות עם מקרים של מוות, מי שהיה בריא לפני כן, פיתח חרדות לאורך התקופה. הצוותים עברו סדנאות לחוסן, הוכשרנו לטפל בשיטת CBT מרחוק, מכיוון שהיו אנשים שחששו לצאת מהבית, כך שהקורונה גרמה לנו לשנות חשיבה – יצאנו לטיפולים בחוץ ופיתחנו את התחום".
מקרה שריגש אותך במיוחד?
"יש הרבה מאוד. לדוגמה, מקרה של מטופל שהתגורר ביחידת דיור מתחת לבית הוריו ולא יצא ממנה במשך שנתיים. הוא אף אסר על הוריו להיכנס. כשהגענו אליו לביקור בית, אחרי תהליך של שיחה ארוכה מאוד, הסכים לפתוח לנו את הדלת ולהכניס אותי ואת אבא שלו. גם האימא נכנסה אחר כך – היה ביקור מרגש מאוד, לחשוב על הורים שלא ראו את ילדם שנתיים והוא מתחת לאפם, בגלל מצב נפשי מורכב לא פתח את הדלת, אף עין לא נשארה יבשה כשפתח את הדלת. היום הוא כבר מטופל תרופתית וההורים נכנסים ליחידת הדיור. מקרים כאלו מרגשים אותי ומלווים אותי במחשבות".
מה נחשב בעינייך להצלחה?
"כשאנחנו מתקדמים, מפתחים את התחום, מגדילים את סל השירותים, פותחים עוד מרפאות ומציעים טיפולים נגישים. הצלחה היא כשצוותים במרפאות הראשוניות מדווחים על עלייה בפניות – הדבר מצביע על עלייה במודעות גם של הצוותים הרפואיים וגם של המתמודדים, מכיוון שהרבה מתביישים, בגלל הסטיגמה, לפנות לשירותי בריאות הנפש.
אם אני חושבת על משהו אוטופי ובכלל עלינו כעם אני חושבת על נטרול הסטיגמה, זה נורמלי לחוות קשיים נפשיים וזה בסדר לבקש עזרה. היום 1 מתוך 3 אנשים חווה קושי או יסבול ממצב של חרדה במהלך חייו. הנתונים בנושאים של חרדה, דיכאון, פוסט טראומה, בעלייה מתמדת ולכן, צריך לנרמל את כל הנושא. אמנם אנשים היום כבר פחות מתביישים, אך המטרה שלנו היא שכולם יבינו שהמתמודד הוא בנאדם בראש ובראשונה שמתפקד, יש לו רגשות, הוא נפגע, הוא אוהב, הוא כמהה ליחסים עם בני אדם ותקשורת, לעבוד כמו כולם, לקיים חיים נורמטיביים ויש להכיל אותו. הצלחה היא ללכת למטופלים ולראות שהם חוזרים לתפקוד אופטימלי, קיום של מערכות קשרים חברתיים, נמצאים במסגרות מותאמות ואפילו רק להיות נוכח איתם בזמן משבר אקוטי או בכרוניות שלהם – שיידעו שמישהו מקשיב להם, דואג להם ורואה בהם כבני אדם שווים".
לדברי מיכל, בדיוק השנה, ארגון הבריאות העולמי חרת על דגלו להילחם בתופעת הסטיגמה הקשורה בחולי הנפש ומעוניין לבנות תוכנית עולמית למידורה
רוצים להישאר מעודכנים?
תוכן מקודם
תגובות