המסע מחיפה לחיפא

"בכל יום חיפה נפרדת מנתח נוסף של עצמה” כתב סלמאן נאטור, הסופר הכל כך מקומי, כל כך בעל נוכחות וכל כך לא מוכר לקוראי העברית. אינטלקטואל אמיתי, פורה באופן יוצא דופן, פעיל בכל כך הרבה חזיתות – פוליטיות, אמנותיות, הומניטריות. הוא גר בדלית אל־כרמל אבל חיפה היתה עירו – כמו שהוא אומר בקטע “פטפוטים בפריז”: “וכך, דווקא בפריז, שבתי אל סבי ואל ילדי שכונתי, אל הבית הישן ואל חיפה, אל בתי הקפה של ואדי ניסנאס”. כמה הוצר הקיום הקונקרטי לאנשים כמו נאטור, שהלך לעולמו לפני שנה, כאשר “בתי הקפה של ואדי ניסנאס” שעליהם הוא מדבר לא רק שאינם קיימים, אלא הם בגדר משהו שגם הזיכרון שלהם הוא מושא לעבודת מחיקה. בתי קפה הם הלוא משהו שהביאו לכאן מאוסטרו הונגריה, כך למדנו. עושים בהם עוגות פרג וזאכר טורט וביננשטיך.

כמה טוב שאת הטקסט הנפלא הזה שלו, “הולך על הרוח”, החליטו לתרגם במכון ואן ליר האנשים האחראים לסדרת הספרים החדשה “מכתוב”, שמוקדשת לתרגום ספרות ערבית לעברית ויוצאת בשיתוף עם מפעל הפיס ועם הוצאת עולם חדש. כמה טוב שעורך המשנה של הסדרה ומתרגם הספר הוא חברי האהוב יוני מנדל, האיש שמעטים יכולים לעמוד בקסמיו, ושבניגוד לקוסמים אחרים של יחסי אנוש הוא אינו מוליך שולל, ובאמת אפשר להיות חבר שלו למרות שכל העולם עומד בתור. במידה מסוימת, כמו נאטור עצמו, יוני (ד”ר יונתן מנדל, למי שרוצה לגגל – מומלץ), הוא איש של תום ואירוניה במשולב, של אינטלקט חד ופשטות (אולי רק כדי להנהיר את האבחנה – את הריאיון איתו אני מנהל במקביל למשחק הכדורגל בין ניוקאסל לנוריץ’, שמדי פעם הוא מעדכן אותי במהפכיו בהתפעמות ועומד על כך שגם אני אתפעל). תפסתי אותו בין אלפי עיסוקיו, ערב לפני חנוכת הסדרה, לשיחה קצרה מדי. “אם יהיו פריצות אעדכן אותך”, הוא מבטיח ביחס למשחק.

95 האחוז שלא מכירים

עטיפת הספר "הולך על רוח", הוצאת עולם חדש

יוני מזכיר את הפרויקטים הקודמים של תרגום מערבית, את הוצאת מפרש שהוציאה את “גברים בשמש” של ע’סאן כנפאני, את “האופסימיסט” של אמיל חביבי ואחרים, ואת הוצאת אנדלוס של יעל לרר שהיה “פרויקט אצילי” לדבריו, ובו יצאו ספרים כמו “באב שאמס” של אליאס ח’ורי וספר השירים של מוחמד עלי טהא. “שתי

ההוצאות האלה לא קיימות יותר”, הוא אומר, “ונשאלת השאלה למה. אנחנו יודעים חלק מהתשובה היא שהישראלים לא ממש מתעניינים בספרות ערבית. הם נוטים להסתכל קצת בזלזול על הדבר הזה. היום היה ראיון עם ד”ר חוסני אלח’אטיב שחאדה אצל ירון לונדון, והוא אומר לו אשכרה ‘הספרות הערבית היא לא איכותית. אין ספרים איכותיים בערבית, ואם כבר הם כותבים זה על ישראל ועל כך שהיא האויב’. אז שחאדה אמר לו ‘מה אתה חושב, שישראל זה מרכז העולם? למה שיתעסקו רק בישראל?’. זאת הסיבה ששתי ההוצאות ההן כבר לא איתנו. אנחנו מנסים להיות יותר מוצלחים מהקודמים, ואולי דרך מפעל הפיס ומכון ואן ליר והשקעה בפרסום נצליח להחזיק מעמד. אנחנו גם הקמנו חוג מתרגמים שחברים בו יותר מ־30 איש, שהם גם ערבים וגם יהודים, גם מתרגמים וגם חוקרי ספרות. אנחנו יותר מין רשת כזאת או מועצת חכמים, ואנחנו לא רוצים שהספר יהיה רק על המדף בחנות הספרים אלא חושבים מה עוד אפשר לעשות איתו. היינו רוצים להכניס חלק מהספרים לקריאת חובה לבגרות. מי שעושה חמש יחידות למה שלא יקרא גם את זה? כמובן עדיין לא הצלחנו בזה, זה רק הספר הראשון”.
בצחוק מריר הוא אומר: “יש כמה מתווכים ופרשנים מפורסמים. סדרת טלוויזיה כמו ‘פאודה’, סדרה כמו ‘אללה אסלאם’, פרשנים לענייני ערבים כמו צבי יחזקאלי ואהוד יערי, עיתונים כמו ‘ישראל היום’ ו’ידיעות אחרונות’, ערבית בבתי ספר שבעקבות הלימוד שלה התלמיד לא יוצא עשיר מאוד בתרבות ערבית. אנחנו אומרים שדרך ספר וספרות אנחנו יכולים לספר על ה־95 אחוז שאתם לא מכירים”.

אין כאן כרכרות

לא סתם נבחר נאטור להיות הראשון בסדרה. מעבר לעובדה שהוא היה אחד מהוגיה, הוא גם היה אדם שתואם כל כך את הכוונה המורכבת שלה. יוני מספר שבמקביל להשקה של הסדרה בירושלים, גם בנבטייה שבלבנון מתקיים השבוע ערב לכבודו, בתיאטרון איסטנבולי. “זה קצת הצוואה של סלמן”, הוא אומר, “שאל תסתכלו על נבטייה בתור מקום שיש בו אנשים שרוצים להרוג אתכם ושיש בו חיזבאללה ואמל, תזכרו שיש שם אנשים שהולכים לסרט ולמסעדה וקמים בבוקר והולכים לבית קפה ולעבודה, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות”.

נאטור היה גם סוג של תעודת הכשר ליוצרי הסדרה במובן הזה שמדובר בפיגורה אינטלקטואלית חשובה בעולם הערבי. אנקדוטה עצובה-מצחיקה שיוני מספר היא על חייל דרוזי שנכנס לבית בעזה באחת מהמלחמות ומצא שם ספר של נאטור שהיה שכן שלו. נאטור הלך לעולמו במהלך תרגום הספר. “יוני היקר, סוף סוף, סלמאן”, הוא כתב במייל עם הערות לתרגום שבועיים לפני מותו. “זה היה אמוציונלי לכולם, וכשחשבנו מה יהיה הספר הראשון לא היתה הרבה התלבטות”, מספר יוני.

אני מתעקש על חיפה, ויוני, שהתלווה אלי לכמה סיורים בעיר, נענה. “באיזו מידה חיפה היא במוקד הספר?”, אני שואל. “החלק השלישי מבין ארבעת החלקים בספר עוסק במסע לחיפה”, הוא אומר, “הוא לוקח דמות סימבולית בשם אחמד אבן ראבעה, שלי הוא מרגיש קצת כמו הגיבור של ‘האופסימיסט’ כי הוא נאיבי כזה, ומחפש עבודה ועובדים עליו, ואחר כך הוא פוגש חבר מהאוניברסיטה ומבקש ממנו שיראה לו את החמורים של הערבים, כי ערבים חייבים לרכוב על חמורים. יש שם משהו תמים. זה בעצם מתחיל עם ‘כיכר הכרכרות’, היא כיכר פריז”. הנה כך כותב נאטור: “הנה שבתי אלייך חיפא. אני עכשיו בסאחת אלחנאטיר, יעני כיכר הכרכרות. אבל היום אין כאן כרכרות, יא חיפא, וגם את שמות הכיכרות שינו. סאחת אלחנאטיר הפכה לכיכר פריז”. ופריז בשביל נאטור היא המקום שבו הוא למד ש”קשה לאהוב את הזמן שבו אתה חי”. אבל אין לך זמן אחר. “כל הסיפור הוא על חיפה שהיתה וחיפה שבזיכרון”, אומר יוני. “יש לי שם לזה”, אני אומר לו, “אני קורא לזה גלות פנימית”. ואני חושב על עגנון ואורח נטה ללון ושבוש, והגורל המשותף והמופר של יהודים ופלסטינים. “זו ממש התחושה שעולה מזה”, הוא אומר, “אבל הוא כותב עם הרבה הומור. הוא מחפש עבודה, וכששואלים אותו מה השם שלו והוא עונה ‘אחמד’ אז הוא לא מוצא, ואז הוא מתקשר ואומר שקוראים לו חיימוביץ’ והוא מקבל את זה”.

הומור או לא, נאטור מעביר גם לפעמים ללא פילטרים את האכזריות של המציאות שהוא חווה. הוא פוגש בסיפור את אבן ראבעה אחרי שנים ב”רחוב אלמולוכ, שהפך עם הכיבוש לרחוב העצמאות”, ובגיבור שלו נותר רק מעט מהתום, ובמקביל גם חיפה התרוקנה ממנו: “אחמד אבן ראבעה כפר בכתרים שנקשרו לראשה של העיר הזאת. הוא הוביל אותנו במילותיו את רחובותיו העלובים של ואדי סאליב, שההזנחה והבולדוזרים של העירייה הפכו אותו למקום חרב. אחר כך דיבר על ואדי ניסנאס, המכונה ואדי הפורענות. ניכר בו מראה הזרים שהתמחו בניצול הצרות של הערבים והפיכתן לאמנות. על חורבות העיר אשר חגגה בעבר לקולותיהם של אום כולתום ופריד אלאטרש ארגנה העירייה מסיבות ריקודים במסגרת פסטיבל החג של החגים. העירייה והמוסדות הגזעניים שלה בכותרות נשגבות שזועקות ‘דו קיום’ הפנו למעשה עורף לדו קיום, כשם שירקו על יושבי בתי הקפה שבוואדי ועל הנרגילות שלהם. העיר הזו, שבעברה לא דיברה על עדות, קבוצות ודתות, החלה ‘לחגוג אותן’ רק בעידן החדש של הכיבוש”.