רול הפיד שלנו ברשתות החברתיות מתמלא בתמונות סלפי רומנטיות לרקע נורות ניאון המעטרות את עץ האשוח, החנוכייה הגדולה וכוכב הסהר בכיכר המושבה הגרמנית. תמיד כשהימים האלה מגיעים, ישנה אנחת רווחה מהסטרס השנתי של כותרות החדשות בטלוויזיה והעיתונים, מעין "פאוז" של שקט בתוך סערת היומיום.
תופעת ה"פאוז" הזו לא נדירה במחוזותינו, היא מגיעה כמה פעמים בשנה – בפסטיבל הסרטים בסוכות, ביום העצמאות ובאירועי נוער חיפאיים. יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובהאים חוגגים זה לצד זה את החג הפרטי שלהם ואת ה-ביחד המשותף בחיוך לצלילי מוזיקה וריח התפוחים המסוכרים.
אל תיטעו. התופעה הכמעט קוסמית הזו שמגיעה כמה פעמים בשנה היא לא נחלת כולם, ואף יש מי שרוצים להחריב אותה. הדו קיום החיפאי הוא אינו תופעה חדשה על פי ותיקי העיר, אך תמיד היו לו מתנגדים, עוד מימי מלחמת העצמאות, שבמהלכה חלק גדול מערביי חיפה ברחו והשאירו את בתיהם שוממים. אלו שבחרו להישאר לצד היהודים, הרוויחו ובגדול, מאז ועד היום עסקיהם גדלו ופרחו, ואף ישנם כאלו שנחשבים לנכס צאן ברזל.
לא כולם ראו במעשה האמיץ של ה"נשארים" משהו חיובי. עד היום ישנם מחאות אלימות נגד האזרחים הערבים המקיימים את הדו קיום עם האזרחים היהודים בחיפה. המחאות מתחילות באוניברסיטת חיפה, כאשר הסטודנטים שמגיעים אליה מכל הארץ מפרים את האיזון והדו קיום בעיר ביוזמות כמו אירוח תומכי טרור מורשעים. זה ממשיך בהסתה נגד משטרת ישראל, שיש מי שמכנה אותה "משטרת אפרטהייד גזענית" ומסתיים בהפגנות ברחוב הנביאים ובמושבה הגרמנית על ידי תושבי הכפרים המתחזים לחיפאים החותרים ללאומנות פלסטינית.
הסימטריה בליבוי השנאה בין היהודים והערבים אינה רלוונטית במקרה זה, אלא היחס בין תושבי החוץ שמטרתם להפר את השלום ובין תושבי חיפה לחיפאים עצמם.
עיריית חיפה חייבת להציב לפניה יעד מרכזי – מיגור הלאומנות, אשר מפריעה למרקם החיפאי היפהפה, ומנגד לחזק את ריבוי הדתות והתרבויות בתקציבים ויוזמות מבורכות כמו "חג החגים", אשר משלב בתוכו את חנוכה, הכריסטמס ועיד אל-פיטר.
מבחן הזמן מראה שתושבי חיפה, על אף הלחצים מחוץ לבועת יורדי הכרמל, לא נכנעים לחרפת העדר ושומרים (לרוב) על הכבוד ההדדי והסטטוס קוו המיוחד, אליו תושבי מדינת ישראל נושאים עיניים כדוגמה לדו קיום, ומי יודע אולי גם לשלום עתידי.
- רז גרנות הוא דובר ראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר, ורכז קשרי החוץ של מפלגת הליכוד
תגובות