זה כבר הפך לעניין שבשגרה. ביום ראשון שעבר בשעות הערב התקבל במוקד זק"א עוד דיווח על "מקרה מזעזע נוסף, בו נמצאה גופתו של גבר במצב ריקבון קשה, מוטלת בביתו, מספר ימים לאחר מותו".
מאז תחילת השנה, 10 גופות במצב ריקבון נמצאו בדירות בעיר, אך הפעם, בניגוד לרוב הפעמים הקודמות, מדובר בגבר צעיר יחסית, רק בן 37. הריטואל די קבוע – לאחר שריח רע מאוד מתפשט בחדר המדרגות, השכנים מתקשרים למשטרה שמגיעה עם מכשירי פריצה. אנשי מד"א עושים בדיקה שטחית, וזק"א נכנסים לתמונה כמוצא אחרון, תלוי במצב הריקבון של הגופה.
"לאחרונה קצב מציאת גופות במצב ריקבון בחיפה מתגבר", אומר ראש אג"מ זק"א חיים וינגרטן, "ובניגוד לעבר, אנחנו מוצאים אנשים צעירים יחסית. זה כבר לא רק גלמודים בני 80, אלא אנשים בני 60-40. אלו מקרים קשים ומזעזעים, כי אנחנו יודעים שהמוות שלהם היה קשה מנשוא. אלו אנשים שגרים לידינו, זה יכול להיות השכן מלמעלה או מלמטה, והם לבד, אף אחד לא שם לב להיעדרותם. הם זועקים למוות ואין מי שיבוא לעזרתם. מפחיד שבמדינת ישראל, הדור ששרד שואה ואנטישמיות נוראית, נשכח ואף אחד לא שם לב".
שמים לב כשמאוחר מדי.
"ולמה פתאום השכנים כן שמים לב? למה זה מפריע את שלוותם? כי פתאום יש ריח של נבלה בבניין ובר מינן, הוא נמצא במצב של איבוד צלם אנוש. את יודעת מה זה פה בישראל איבוד צלם אנוש? זה לא נקלט. המתנדבים כבר לא יכולים לשאת על עצמם את הטיפול במקרים אלו, כי האירוע מאוד קשה לטיפול, ואני לא אכנס לתיאורים גרפיים. אי אפשר כבר להתמודד עם המראות האלה".
האם בחיפה מדובר רק במקרים של הזנחה? של שכונות מצוקה?
"זה מה שמפחיד, לפעמים מדובר בבניין רגיל, נקי, ועד בית מתפקד, עשו ספונז'ה, הורידו את האשפה, ואז מריחים ריח לא טוב. מחכים עוד יום ואף אחד לא חושב לדפוק על הדלת לראות מה קורה. אני לא רוצה לדבר על הריקבון, שזה כבר השיא, אבל אפשר להציל חיים. אין ספק שחיפה בכותרות, 10 מקרים מתחילת השנה זה המון. בשנת 2020 היו 11 מקרים כל השנה. אני קורא פה לתושבים להציל חיים, לא להגיע למצב של ריקבון".
איך אפשר למנוע מקרים כאלו?
"יש בן אדם בודד בבניין שלכם, שימו לב אם האורות נדלקים בבית שלו, אם הוא יצא, אם מישהו נכנס. דפיקה על הדלת פעם ביום, פעם ביומיים, 'שלום, מה נשמע?' ולהמשיך הלאה. בכל בניין יש שכן אחד לפחות שהוא בוועד הבית, הוא מכיר את כל הדיירים, ורק צריך להיות איתו בקשר. לא קפה, לא תה, רק בוקר טוב פעם ביומיים. ככה אפשר להציל חיים וגם להעלות חיוך על פניו של השכן. זה יכול לעשות לו את היום".
"זה כבר לא רק גלמודים בני 80". חיים וינגרטן (צילום: דוברות זק"א)
כבוד האדם וחירותו
גם במחלקת הרווחה בעיריית חיפה מודאגים מהתופעה. מאירה קיפרמן, העומדת בראש האגף אומרת: "זו תופעה מאוד מצערת וקשה שלנו כחברה שאנשים מתים בביתם, בלי שמישהו שם לב בזמן. זוהי תופעה רחבה ולאו דווקא קשורה לאזרחים ותיקים. מדובר גם באנשים צעירים, ולצערנו היא מתרחשת כל הזמן. בדרך כלל זה קורה לאנשים עם פחות קשר לקהילה, אנשים שחיים בבדידות, או כאלו שצמצמו את הקשרים עם הסביבה".
אין ספק שיש קשר ישיר בין המספרים הבלתי נתפסים של ממדי התופעה למשבר הקורונה, שבו נכפה עלינו בידוד חברתי שגרם להסתגרות בבתים, במיוחד בעיר כמו חיפה, בה חי מספר גדול מאוד של אזרחים ותיקים. גם קיפרמן חושבת שלכל אחד צריכה להיות אחריות חברתית כלפי השכנים שלו וכלפי בני משפחתו, גם אם היחסים קצת פחות קרובים או טובים.
"אחריות אזרחית זו הדרך לצמצם את התופעה", היא אומרת, אך לא מפחיתה מהחובה המקצועית של האגף עליו היא אמונה. "החובה המקצועית שלנו היא לטפל באנשים במצבי סיכון וסכנה, לזהות אנשים ללא מערכות תמיכה ועורף משפחתי ולרשת אותם. הבחור האחרון שנמצא מת בביתו ביום ראשון שעבר היה בן 37, ועד יום חמישי, ארבעה ימים קודם, הוא הגיע למסגרת שהיה פעיל בה. זה בן אדם צעיר ופעיל ועם כל הצער, זו בדיוק הדוגמה לכמה לא תמיד ניתן לצפות את הדברים האלה".
איך אתם מטפלים בתופעה?
"הטיפול שלנו הוא קודם כל לייצר רצף שירותים לאזרחים ותיקים, שיהיה בהלימה לתפקוד שלהם, מותאם לתרבות ולדת. אי אפשר להסתכל על כולם כמקשה אחת, כי יש בני 70 שמתפקדים בעצמאות מלאה, קמים בכל יום לעבודה, לעומת אנשים בני אותו גיל שמצבם התפקודי ירוד. אנחנו בוחנים את התפקוד האישי וגם התפקוד בקהילה, ומהמקום הזה בונים להם תוכנית התערבות. תוכנית אחת לא תהיה זהה לשנייה. זה דורש בניית אמון ורצון שלו שאנחנו נסייע לו".
ומה עם אלו שלא רוצים התערבות?
"אנחנו אמנם מרושתים בקופות חולים, עושים פרויקטים בשכונות, תולים שלטים ומבקשים מהשכנים לשים לב, אם השכן הפסיק לצאת וכמובן מעודדים אותם להתקשר אלינו. אך מעבר לכל זה, יש לבן אדם זכות לחיות את חייו כרצונו והוא לא חייב להסכים לקבל עזרה. לכל אדם יש זכות לשמור על הפרטיות, ואם אנשים אינם מגיעים לקופת חולים, המערכת לא יכולה להעביר לי את המידע עליו. הם יכולים להעביר לי שהוא במצב סיכון או סכנה ושהם מאוד דואגים לו. בעיקרון, לאנשים הגרים בקהילה יש כל מיני מצבי חיים, לא לכולם אני מצליחה להגיע ואני גם לא אגיע לכולם. קורה שאנשים תיפקדו ולפתע סבלו מהידרדרות מהירה ואף אחד לא יודע על כך. קרו מקרים כאלה והם רבים. במהלך הקורונה עשינו יותר ממיפוי אחד, דיברנו עם אנשים ושאלנו מה הצרכים שלהם. אם הם ענו שהם מסתדרים ולא רוצים עזרה, אין לי זכות להיכנס אליהם בניגוד לרצונם. אנחנו נמצאים פה על איזשהו מתח בין כבוד האדם וחירותו לבין החובה שלנו כחברה, כארגון, להגן כמה שיותר על האזרחים. אנחנו עובדים בכמה רבדים ומנסים להתאים את התוכניות ואת השירות שלנו לכמה שיותר אנשים".
רוצים להישאר מעודכנים?
הקורונה חידדה את הבדידות
בחיפה ישנם כ-170 אלף אזרחים ותיקים, כך שאין פלא שאגף הרווחה לא יכול להגיע לכולם. לא מעט מהם מקבלים סיוע מהביטוח הלאומי, ותפקידו של אגף הרווחה להציע לאותם אזרחים את השירותים אותם הוא מפעיל.
"אנחנו עובדים עם הקצה וחסרי הישע", אומרת קיפרמן, "ובעיקר עוסקים בנושאי בנייה וחיזוק שותפויות, ממשקי עבודה עם כל הגופים הפועלים בשטח למען אזרחים ותיקים ומעצימים אותם במקומות שהם יכולים להיות משולבים, כמתנדבים, או כאקטיביסטים. אנחנו מנהלים מרחב יזמות לאזרחים ותיקים יותר עצמאיים, ואוכלוסיית היעד המשמעותית שלנו היא אותם קשישים בודדים שאנחנו מאתרים, שיש להם מיעוט של משאבי קהילה ועורף משפחתי".
"זו משימה מאוד מאוד גדולה להגיע לכמה שיותר אנשים". מאירה קיפרמן (צילום: דוברות עיריית חיפה)
מוסיפה קיפרמן: "לאנשים אלה אנחנו מייצרים רשתות תמיכה, שזה יכול להיות שילוב בבתים חמים, מחברים אותם לקהילות תומכות, מסייעים להם בתוך הבית, איש איש עם מה שהוא צריך. בתקופת הקורונה התחדדו נושאי הבדידות והנגשת שירותים המצמצמים פערים דיגיטליים. עשינו לא מעט מיפויים במהלך התקופה האחרונה. בחיפה יש יותר מ-12 אלף ניצולי שואה, וגם אליהם אנחנו מתקשרים באמצעות מתנדבים כדי לאתר צרכים. המתנדב מגיע בפועל, או שהוא מתקשר אחת לשבוע. בדרך כלל אזרחים ותיקים אינם מעוניינים שיגיעו אליהם יותר מזה. יש לנו תוכנית שמדברת על 'ידידים במדים', שאלו תנדבים שמגיעים מהצבא; יש תוכנית שנקראת 'יוניפר' שזה סוג של טאבלט ומערכת המופעלת מרחוק ונותנת תוכן לאזרחים ותיקים. לאזרחים ותיקים עניים יש פרויקט של ארוחה חמה כל יום, וזו הדרך שלנו להגיע אליהם על בסיס יומיומי ולראות שהם בסדר".
אז איך בכל זאת חומקים מתחת לרדאר 10 אנשים שמצאו את מותם לבד בביתם?
"כשאני מקבלת מידע על אדם שחי בקהילה ונמצא במצב של סיכון, ואני לא אומרת סכנה, אנחנו נעשה את כל הניסיונות כדי להגיע אליו ולרכוש את האמון שלו. שירותי הרווחה משקיעים מאמצים ומשאבים גדולים מאוד בניסיון לאתר ולהגיע לכל אדם המתגורר בעיר. אנחנו עושים הרבה מאוד צעדים, ביניהם יצירתיים מאוד. למשל עשינו סקר מאוד גדול בשכונת הדר, הפעלנו עשרות מתנדבים שדפקו על דלתות התושבים וביקשו מהם לספר על עצמם, כדי שנראה איך אנחנו יכולים לעזור. עדיין צריכים לזכור שלא כולם רוצים עזרה ומצבים של אנשים משתנים".
מה עם מדי המים האלחוטיים?
"עשינו פרויקט עם תאגיד 'מי כרמל', שחיבר מדי מים המודדים גם צריכה מאוד מאוד נמוכה, כי הרבה פעמים האנשים האלה צורכים כמות מים מאוד נמוכה. קוראים את מדי המים האלו כל יום וברגע שרואים שאין מדידה של מים, אנחנו יוצרים קשר עם אותו אדם ואם הוא לא עונה, אנחנו הולכים אליו. אגב, בכל פנייה שמגיעה אלינו, לפיה מישהו הפסיק לראות את השכן שלו, אנחנו יוצאים לשטח בעצמנו. ושוב, מדובר באוכלוסייה מאוד גדולה ואני לא חושבת שמישהו יכול למנוע את התופעה, אבל אפשר, וזאת אנחנו עושים, לצמצם אותה כמה שיותר. מגוון השירותים שלנו הוא גדול, אנחנו מפתחים כל הזמן תוכניות חדשות".
כמה מתוך ה-10 היו ידועים למחלקת הרווחה?
"אני חושבת שכל מי שנמצא מת בביתו, אף אחד לא היה מוכר לנו, ולפחות שניים מהם היו צעירים, והם לא מטופלים על ידי הרווחה. יש עוד אנשים שאנחנו לא יודעים עליהם, חלקם בעלי משאבים כלכליים, הם לא חיים בעוני. מה שאנחנו לא מפרסמים כי ידינו כבולות, אלו הם האנשים שכן הגענו אליהם והצלחנו לעזור להם ברגע האחרון. על כל אחד ששומעים שנמצא מת בביתו, יש עשרות, אם לא מאות, שאנחנו עוזרים להם כדי לא להגיע למצבי הסיכון האלה".
ובנימה אישית, מה עובר עלייך כשאת מגלה שעוד ערירי נמצא בביתו ללא רוח חיים?
"אני כמו כל בן אדם, זו תחושה מאוד קשה שיש אנשים החיים בשולי החברה, ובסופו של יום הם מסיימים את חייהם בלי מישהו קרוב לידם. זה מאוד מאוד עצוב. אני חומלת על זה וגם קצת על החברה שלנו שלפעמים לא כל כך מסתכלת על האנשים האלה בשוליים. אני והעובדים שלי מבינים שזו משימה מאוד מאוד גדולה כדי להגיע לכמה שיותר אנשים. אנחנו מפעילים מאות אלפי מתנדבים, ולדעתי כל אחד וכל אחת יכולים למצוא את הדרך שבה הם יכולים לתרום. עצוב לי שהחברה שלנו היום יותר מנוכרת, פחות מסתכלים האחד על השני, אבל אלו תהליכים חברתיים. לא תמיד מסתכלים על החלשים בחברה וגם המדיניות לא תמיד רואה ומחזקת אותם, אבל זה התפקיד שלי – להיות פה – גם כחלק ממתן סיוע וגם לנסות לחולל שינוי ויותר אכפתיות".
רחל
חובה להקים מרכזים קהיליתיים . בכל השכונות
כפי שהיה בעבר . לדוגמא בית בבה היה המרכז הקהילתי הגדול ביותר של נעמת בישראל
ואלפי אזרחים קבלו יחס ושירותים חברתיים .
חובה להכניס מעורבות של מערכת החינוך . בתי ספר בכל השכונות יכולים להתארגן לבקר אזרחים קשישים .
יעקב
מה שניתן לבצע מיידית ובעלות נמוכה, הוא,
שעל דלת מקרר של כל גר לבד, שתהיה מדבקה מגנטית עם מספר הטלפון של העובדת הסוציאלית, האחראית על האיזור.
ובנוסף, כל עובדת סוציאלית צריכה לארגן מתנדבים שיביאו לתשומת ליבה,
מקרים שצריכים התערבותה.